בתחילת הפרשה אומר משה רבנו לבני ישראל: “בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא”. אי אפשר לפרש את הדברים כביטוי של חולשה

א’ בתשרי אינו רק היום הראשון של השנה לפי מנין השנים בלוח היהודי, אלא גם ה’ראש’ שלה. מדוע נקבע א’ בתשרי כיום הראשון של השנה,

לקראת סיום דבריו של משה רבנו אל בני ישראל, הוא מסכם ואומר: “כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום, לא רחוקה היא… כי קרוב אליך

פרשתנו נפתחת במצוות הביכורים. את הביכורים היו מביאים כשהם נתונים בכלי, כמו שכתוב: “ושמת בטנא… ולקח הכהן הטנא מידך”. בדרך כלל הביאו את הביכורים בסלי נצרים,

בפרשתנו מופיעה המצווה לשלם לשכיר את שכרו בו ביום: “ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש”. גם אנו, עם ישראל, מכונים בדברי חז”ל פועליו של הקב”ה. ‘עבודתנו’

בפרשתנו כתוב הפסוק “כי האדם עץ השדה”, ואומרים חז”ל: “מלמד שחייו של אדם אינן אלא מן האילן”. מאמר זה דורש ביאור: הלוא האדם ניזון גם

בפרשתנו דנה התורה בבהמות הטהורות (“אשר תאכלו”) ובבהמות הטמאות (“אשר לא תאכלו”) ומציינת את שני סימניה של בהמה טהורה: מעלה גרה ומפרסת פרסה. מהותה של

בפרשת השבוע מספר משה רבנו את סיפורו של חטא העגל, שבגללו נאלץ לשבור את הלוחות הראשונים. לאחר מכן אמר לו הקב”ה: “פסל לך שני לוחות

בפרשת השבוע מספרת התורה על ערי המקלט שקבע משה. ערי המקלט נועדו לקלוט את מי שהרג בן-אדם ולהגן עליו מפני ‘גואל-הדם’, עד זמן משפטו. הגמרא מתארת את

פרשתנו מספרת על בקשתן של בנות צלפחד לקבל נחלה בארץ ישראל, במקום אביהן שמת במדבר: “למה ייגרע שם אבינו… תנה לנו אחוזה”. בעקבות דרישתן, הקריב משה

על יסוד הנאמר במשלי “שם רשעים ירקב”, הורו חז”ל, שאל לו לאדם לקרוא לבנו שם של אדם רשע. זאת, כדי שלא להנציח שם של רשע.

בפרשת חוקת מסופר על הסתלקותם של אהרון ומרים, ועל התוצאות המיידיות שהדבר גרם: אחרי מותה של מרים חדלה בארה של מרים לספק לעם-ישראל מים. לאחר

מאחורי המחלוקת של קורח ועדתו עמדה שיטה רעיונית שלמה. הם חלקו לא רק על עצם הכהונה, אלא גם על כללות התפיסה של עבודת-ה’, כפי שניתנה

בתקופת המדבר היו זמנים שבני-ישראל חנו במקום אחד והיו זמנים של מסעות. בכל פעם שעמדו לצאת למסע היו הלוויים מפרקים את המשכן ומכינים אותו לדרך.

בתחילת פרשתנו אומרת התורה: “כי תבואו אל הארץ… ושבתה הארץ שבת לה’”. זו מצוות השמיטה, כפי שהיא מפורטת בהמשך: “שש שנים תזרע שדך… ובשנה השביעית

שמה של פרשתנו – אמור. מילה זו, בהקשרה הכתוב בתורה, אמורה על הכוהנים – “אמור אל הכוהנים”, אולם מנהג ישראל לקרוא לפרשה אמור, בלי ההמשך

כאשר נוטעים אילן, עוברים פירותיו שלושה שלבים: בשלוש השנים הראשונות אסורים הפירות לחלוטין, איסור ‘ערלה’. פירות השנה הרביעית הם “קודש הילולים לה” וחייבים לאוכלם דווקא

פרשת שמיני מתחילה בתיאור הדברים שנעשו ביום השמיני למילואים. לאחר שבעת הימים הקודמים, שבהם הקימו ופירקו את המשכן בכל יום, הקימו אותו סופית ביום השמיני,

זה קרה בליל שביעי-של-פסח. בני ישראל יצאו זה עתה ממצרים וקיוו שנחלצו מהרדיפות ומהעינויים, והנה המצרים רודפים אחריהם. הים לפניהם, המצרים מאחוריהם והמדבר סוגר עליהם

שתית ארבע כוסות יין בליל הסדר, היא מצוה מדברי חכמים. גם נשים חייבות במצוה זו. שכן גם הן היו באותו הנס של יציאת מצרים. מדוע