כשיעקב מברך את בניו לפני מותו, הוא מוכיח את ראובן בכורו על חטאו ונוטל ממנו את הכהונה ואת המלכות. את המלוכה הוא מעביר ליהודה, ומסביר

ארבע גלויות גלה עם-ישראל: הראשונה היא “גלות מצרים”. השנייה – “גלות בבל”. השלישית – “גלות אשור”. והגלות הרביעית היא זו שכולנו עדיין שרויים בה –

בפרשתנו בא הקץ לימי שביו ומאסרו של יוסף במצרים, ומתחילה תקופת מלכותו. לאחר שפתר יוסף את חלומותיו של פרעה, העלהו פרעה לגדולה ומינהו משנה למלך.

לאחר שבסוף הפרשה הקודמת מונה התורה בקיצור את ‘אלופי עשיו’ שחיו במשך הדורות עד ימיו של שאול המלך, היא פונה לספר בפרוטרוט את קורותיו של

פרשתנו מספרת כיצד זכה יעקב אבינו לשינוי שמו מיעקב לישראל. זה היה כשנאבק עם המלאך וסירב לשלחו עד שיברכנו. ברכתו של המלאך הייתה: “לא יעקב

כאשר ילדה לאה את בנה-בכורה, קראה לו ראובן, והסבירה את הסיבה לבחירתה בשם הזה: “כי ראה ה’ בעוניי, כי עתה יאהבני אישי”. בדרך כלל זה

פרשתנו מסופר על הברכות הנפלאות שבירך יצחק את יעקב. את הברכות האלה לא היה יכול יעקב לקבל בדרך רגילה, אלא הוא נאלץ לקחתן במרמה, כשהציג

כאשר הטיל אברהם אבינו על אליעזר עבדו את השליחות ללכת אל ארם-נהריים ולהביא משם אישה לבנו יצחק, סיים במילים “ה’ אלוקי השמים… ישלח מלאכו לפניך ולקחת אישה

שני האבות, אברהם ויצחק, פעלו בדרך שונה זה מזה. מבחינות מסויימות דרכיהם אף היו מנוגדות זו לזו. שניהם היו מסורים לקב”ה בלב ונפש והפיצו את

בפרשתנו מספרת התורה על הבטחת ארץ-ישראל לזרעו של אברהם אבינו: “לזרעך אתן את הארץ הזאת”. בתחילה נאמר “אתן”, בלשון עתיד, ולאחר שאברהם התהלך בארץ לאורכה

פעמים רבות הביטוי החיצוני של דבר-מה סותר לגמרי את מהותו הפנימית. למשל, כשרואים אב המעניש את בנו – נראה הדבר כמעשה של אכזריות, אך האמת

במדרש מתוארת השתלשלות העניינים שהביאה את אדם הראשון וחווה אשתו לחטוא בחטא עץ הדעת: בתחילה פנה הנחש אל חווה ושאלה אם הקב”ה אסר עליהם לאכול מכל

בפרשת ברכה, שקוראים בשמחת-תורה, מופיע הפסוק הבסיסי: “תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב”. זה הדבר הראשון שמתחילים ללמד ילד יהודי. הילד המתחיל ללמוד תורה כבר

בזכות מה קיבלו בני ישראל את מצוות הסוכה? אומר המדרש, שמצווה זו ניתנה לנו בשכר מה שאמר אברהם אבינו למלאכים “והישענו תחת העץ”. אברהם נתן

בשירת האזינו מתואר הקשר בין עם ישראל לקב”ה: “כי חלק ה’ עמו, יעקב חבל נחלתו”. הדימוי של הקשר הזה לחבל (“חבל נחלתו”) נושא בתוכו משמעויות עמוקות.

בתחילת הפרשה אומר משה רבנו לבני ישראל: “בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא”. אי אפשר לפרש את הדברים כביטוי של חולשה

א’ בתשרי אינו רק היום הראשון של השנה לפי מנין השנים בלוח היהודי, אלא גם ה’ראש’ שלה. מדוע נקבע א’ בתשרי כיום הראשון של השנה,

לקראת סיום דבריו של משה רבנו אל בני ישראל, הוא מסכם ואומר: “כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום, לא רחוקה היא… כי קרוב אליך

פרשתנו נפתחת במצוות הביכורים. את הביכורים היו מביאים כשהם נתונים בכלי, כמו שכתוב: “ושמת בטנא… ולקח הכהן הטנא מידך”. בדרך כלל הביאו את הביכורים בסלי נצרים,

בפרשתנו מופיעה המצווה לשלם לשכיר את שכרו בו ביום: “ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש”. גם אנו, עם ישראל, מכונים בדברי חז”ל פועליו של הקב”ה. ‘עבודתנו’