המבול ששטף את העולם ומחה את היקום היה אירוע חד-פעמי, והקב”ה נשבע שלא יביא עוד מבול על העולם; אולם ‘מבול’ מסוג שונה קיים בכל עת

בפרשת בראשית מסופר על בריאת האדם ועל המצווה הראשונה שציווהו ה’ – לא לאכול מעץ-הדעת. מדברי המדרשמשמע, שהאיסור חל רק על אותו יום, יומו הראשון

השמחה בחג-הסוכות היא ביתר שאת משמחת הרגלים האחרים, פסח ושבועות. דווקא בחג-הסוכות התורה מצווה שלוש פעמים על השמחה, בעוד בחג-השבועות מופיע ציווי אחד בלבד, ואילו

שבעה ימים בשנה אנו יוצאים מן הבתים המרווחים, מקימים סוכות וחיים בחוץ: אוכלים בסוכה, יושבים בה, ועושים בה את כל הדברים שמקובל לעשותם בבית. כפי

אמר ר’ אבין: “משל לשניים שנכנסו אצל הדיין, ואין אנו יודעין מי ניצח, אלא מי שנושא שרביט בידו (בצאתו מלפני הדיין) – אנו יודעים שהוא

נוסח ה’ווידוי’ מכיל עשרות סעיפי אישום. במהלך יום-הכיפורים אומרים אותו עשר פעמים. כל פעם חוזרים על כל הסעיפים. בשביל מה? לא מספיק פעם אחת? אז

למה צמים? יום-הכיפורים הוא היחיד בשנה שהציווי להתענות בו נאמר במפורש בתורה. הצום לא בא רק כדי לכפר על עוונות. יש לו משמעות נוספת: ביום-הכיפורים,

ראש השנה נקבע על ידי הבורא – לא ביום שבו נברא העולם בכלל, אלא ביום שבו נברא האדם – אדם הראשון. בבריאת האדם לא רק

בשירת האזינו מתואר הקשר בין עם-ישראל לקב”ה: “כי חלק ה’ עמו, יעקב חבל נחלתו”.הדימוי של הקשר הזה לחבל (“חבל נחלתו”) נושא בתוכו משמעויות עמוקות. רבנו

ראש השנה הוא יום המשפט לכל באי-עולם, והוא גם יום הדין על כל צורכי האדם, הגשמיים והרוחניים.לכן אנו מעתירים רבות בתפילות החג בבקשות בריאות, ילדים,

בתחילת פרשת השבוע “ניצבים וילך” כורת הקב”ה ברית עם ישראל: “אתם ניצבים היום כולכם לפני ה’ אלוקיכם”, ובהמשך הפסוק מפרטת התורה את כל חלקי העם

מצוות הבאת הביכורים, שבה נפתחת פרשת השבוע “כי תבוא”, מטילה על היהודי חובה להביא את ביכורי הפירות והמובחרים שבהם לבית-המקדש. הבאת הביכורים היא הבעת תודה

בפרשת השבוע “כי תצא” מצווה התורה להניח לפועל שעובד בשדה או בכרם לאכול מהתבואה בזמן העבודה. התורה מביאה על כך שתי דוגמאות: אחת בכרם –