המכה התשיעית שניחתה על מצרים הייתה מכת חושך. כך התורה מתארת את המכה: "ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים שלושת ימים. לא ראו איש את

אחת הסיבות למרכזיותה של יציאת מצרים ביהדות היא, שבמימד הרוחני-נפשי של האדם, יציאת מצרים היא תהליך יום-יומי. 'מִצְרים' היא מלשון 'מֶצרים', הם המגבלות והמעצורים שקיימים בכל

עבודת הפרך של בני-ישראל במצרים התחילה בעשיית לבנים. וכך נאמר בתורה: "וימררו את חייהם בעבודה קשה – בחומר ובלבנים, ובכל עבודה בשדה". המדרש מרחיב בתיאור

כשהעלו בני יעקב את ארונו של אביהם לארץ-ישראל, כדי לקברו בחברון, מספרת התורה: "וישאו אותו בניו". אולם בפועל, רק עשרה מתוך שנים-עשר בניו נשאוהו, שכן

לאחר שיוסף הצדיק מתגלה אל אחיו, הוא מסביר להם, כי ירידתו למצרים הייתה בסופו של דבר יד ה', שמטרתה לעשותו למושל בכל ארץ מצרים. מיד

פרשתנו נפתחת בסיפור חלומותיו של פרעה מלך מצרים, על שבע הפרות הבריאות ושבע השיבולים המלאות, שבלעו את שבע הפרות הכחושות ושבע השיבולים השדופות. יוסף, שהוצא

בתחילת פרשתנו מספרת התורה על יעקב אבינו המשגר מלאכים אל עשיו אחיו, כדי לפייסו. דברי הפיוס מתחילים במילים: "עם לבן גרתי". את המילה "גרתי" מפרש

בפרשתנו מסופר כיצד יהודי אחד ויחיד הלך לארץ זרה. הוא הגיע לשם חסר כול. מלכתחילה חשב שיהיה לו רכוש רב, כי עזב את בית אביו

בפרשתנו אנו קוראים על שלוש הבארות שחפר יצחק אבינו. התורה מספרת על כך באריכות רבה, וגם מפרטת את שמותיהן של הבארות: 'עשק', 'שטנה' ו'רחובות'. הרמב"ן אומר,

ה'שידוך' הראשון המפורט בתורה מופיע בפרשתנו – נישואי יצחק ורבקה. אליעזר, עבד אברהם, נשלח לארם נהריים ומוצא שם את רבקה. כשהוא מספר לבתואל וללבן על

אחת מפעולותיו העיקריות של אברהם אבינו הייתה הפצת האמונה בא-ל אחד שברא, יצר ומנהיג את העולם: "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א-ל

הציווי הראשון, שנאמר ליהודי הראשון, הוא: "ויאמר ה' אל אברם לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". בציווי זה יש דבר הדורש הסבר:

המבול ששטף את העולם ומחה את היקום היה אירוע חד-פעמי, והקב"ה נשבע שלא יביא עוד מבול על העולם; אולם 'מבול' מסוג שונה קיים בכל עת

בפרשת בראשית מסופר על בריאת האדם ועל המצווה הראשונה שציווהו ה' – לא לאכול מעץ-הדעת. מדברי המדרשמשמע, שהאיסור חל רק על אותו יום, יומו הראשון

השמחה בחג-הסוכות היא ביתר שאת משמחת הרגלים האחרים, פסח ושבועות. דווקא בחג-הסוכות התורה מצווה שלוש פעמים על השמחה, בעוד בחג-השבועות מופיע ציווי אחד בלבד, ואילו

שבעה ימים בשנה אנו יוצאים מן הבתים המרווחים, מקימים סוכות וחיים בחוץ: אוכלים בסוכה, יושבים בה, ועושים בה את כל הדברים שמקובל לעשותם בבית. כפי

אמר ר' אבין: "משל לשניים שנכנסו אצל הדיין, ואין אנו יודעין מי ניצח, אלא מי שנושא שרביט בידו (בצאתו מלפני הדיין) – אנו יודעים שהוא

נוסח ה'ווידוי' מכיל עשרות סעיפי אישום. במהלך יום-הכיפורים אומרים אותו עשר פעמים. כל פעם חוזרים על כל הסעיפים. בשביל מה? לא מספיק פעם אחת? אז

למה צמים? יום-הכיפורים הוא היחיד בשנה שהציווי להתענות בו נאמר במפורש בתורה. הצום לא בא רק כדי לכפר על עוונות. יש לו משמעות נוספת: ביום-הכיפורים,

ראש השנה נקבע על ידי הבורא – לא ביום שבו נברא העולם בכלל, אלא ביום שבו נברא האדם – אדם הראשון. בבריאת האדם לא רק