בפרשתנו מסופר על שלושה מזבחות שבנה אברהם אבינו: אחד באזור שכם ואלון מורה, שם נתגלה אליו הקב”ה – “ויבן שם מזבח לה’ הנראה אליו”. שני

בתוך עולם המוצף כולו במים שטה לה תיבה, שיושביה מוגנים מפני השיטפון והסערה. העולם כולו אינו מתפקד. המזלות אינם נעים במסלוליהם. תיאור זה, שעליו מספרת

על שבת בראשית יש פתגם מפורסם של אדמו”רי חב”ד, שהשבת הזאת משפיעה על כל השנה: “באופן שהאדם מעמיד את עצמו בשבת זו, כך תתנהל השנה

היו לנו ראש-השנה, יום-הכיפורים, חג-הסוכות, ימי חול-המועד – שפע של חגים. לשם-מה זקוקים אנו לחג נוסף, אחרי כל החגים הרבים והעשירים הללו? חז”ל משיבים על

בשבת זו בולטים שני קווים סותרים לכאורה: תשובה ושמחה. זו שבת שובה, חלק מעשרת ימי תשובה. הרמב”ם אומר, שבעשרה ימים אלה התשובה והצעקה “יפה ביותר

פרשת ‘ניצבים’ נפתחת במילים: “אתם ניצבים היום כולכם לפני ה’ אלוקיכם…לעברך בברית ה’ אלוקיך”. מפרשי התורה מסבירים, שבכך כרת משה רבנו ברית של ערבות בין

פרשת השבוע נפתחת במצוות הביכורים. הציווי על המצווה הזאת מבטא את כללות עבודת האדם בעולם. התורה אומרת: “כי תבוא אל הארץ אשר ה’ אלוקיך נותן

איסורי כלאיים, המופיעים בפרשתנו, אוסרים לזרוע שני מינים יחד או להרכיב שני מינים וכיוצא-בזה. אולם בכלאי בגדים, איסור שעטנז, הדין שונה: מותר לטוות שעטנז, צמר

בפרשתנו מצווה התורה בפרוטרוט על הצורך להקים ‘ערי מקלט’ שאליהם יוכל להימלט מי שרצח נפש בשגגה. בערים אלה היה הרוצח בשגגה יושב עד מות הכוהן הגדול,

כלל גדול קבעו הקדמונים: התורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים. כל דבר בתורה מכוון למעשה לעניינים רוחניים-עליונים, ומזה הדברים משתלשלים גם למשמעותם הפשוטה, כפי שהם נתפסים

בפרשתנו מוסיף משה רבנו לסקור את אירועי ארבעים השנים במדבר ולעורר את בני-ישראל לשמור את מצוות התורה. הוא מזכיר בין השאר את מעשה העגל ואת

שתי מצוות עיקריות מופיעות בפסוק אחד בפרשתנו: מצוות קריאת שמע ומצוות תלמוד תורה. שתיהן נלמדות מהפסוק “ודיברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך”. שתי

מה דינו של מי שרצח אדם בשגגה? אומרת התורה, שרוצח זה צריך לברוח לאחת מערי-המקלט ולשבת בה “עד מות הכהן הגדול”. כל עוד הכוהן הגדול חי,

בפרשת השבוע מתארת התורה את ניצחונם של בני-ישראל במלחמת-מדיין ואת הציווי המיוחד של הקב”ה בדבר שלל המלחמה: לִמְנות את כל השבי והשלל ולחלקו לשניים – מחציתו

אחד הדברים שהתורה מחדשת בפרשת ‘פינחס’ הוא סדר הנחלה שינחלו בני-ישראל בבואם לארץ-ישראל. אומרת התורה: “אך בגורל ייחלק את הארץ”. הגמרא מסבירה, שלא היה זה

ימי הגלות מתחילים (במובן מסוים) כבר בחורבן הבית הראשון, והגלות תסתיים רק בביאת המלך המשיח (ימי הבית השני נכללים אף הם בימי הגלות, שהרי “חמישה

אפר הפרה האדומה, שעשה משה רבנו, חולק לשלושה חלקים: חלק אחד כדי לטהר טמאי-מת. חלק שני – לטהר את הכוהנים שעשו את הפרות שאחריה. וחלק

פרשת המחלוקת של קורח ועדתו נגד משה רבנו הגיעה לשלב המכריע. גזר-דינם נחרץ. הקב”ה מצווה את משה רבנו להורות לכל הקהל: “העלו מסביב למשכן קורח

פרשתנו מספרת על שנים-עשר המרגלים שנשלחו לרגל את ארץ-כנען. המרגלים שבו משם כשהם מוציאים את דיבת הארץ רעה ומכניסים מורך בלב בני-ישראל מפני הכניסה לארץ-ישראל.

פרשת ‘בהעלותך’ נפתחת בציוויו של הקב”ה לאהרון הכוהן בדבר הדלקת המנורה בבית-המקדש. בפשטות, יש כאן הוראות פשוטות בעניין מנורת בית-המקדש, אבל בפנימיותם של הדברים, מסמלים המנורה