בפרשתנו כתוב הציווי לעשות כיור במקדש. הכיור היה משמש לרחיצת הידיים והרגליים לפני הכניסה למשכן. קודם שנכנס הכוהן למשכן, להקריב קרבן או להשתחוות לקב”ה, נדרש

אחד מבגדי הכהונה של הכוהן הגדול הוא המעיל. בשולי המעיל ציוותה התורה לקבוע רימונים ופעמונים, כדי שיצלצלו בלכתו – “ונשמע קולו בבואו אל הקודש”. להדגשת

לצורך עשיית המשכן נצטוו בני-ישראל להשתמש בשלושה חומרים עיקריים: זהב, כסף ונחושת. הזהב הוא החומר החשוב ביותר וגם היקר ביותר, אולם לכסף יש מעלה עליו

על הציווי “אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי” אומרים חז”ל, שזו חובה ולא רשות. לאמור: מצווה על יהודי להלוות כסף לנזקק. מכאן שאף הקב”ה עצמו מקיים

במעמד הר-סיני נתן לנו הקב”ה את עשרת הדיברות. בדיברות הללו כלולים דברים שיש ביניהם פער גדול ביותר: הדיברות הראשונים – “אנוכי”, “לא יהיה לך” וכו’

חז”ל מספרים, שבשעת קריעת ים-סוף נקרע הים לשנים-עשר גזרים, כנגד שנים-עשר השבטים, וכל אחד ואחד מהשבטים צעד בנתיב המיוחד לו בתוך הים. נשאלת השאלה, לשם

בפרשתנו הקב”ה חוזר ומבטיח להוציא את בני-ישראל ממצרים, וכאן מופיעים ארבעה לשונות של גאולה: “וְהוֹצֵאתִי… וְהִצַּלְתִּי… וְגָאַלְתִּי… וְלָקַחְתִּי”. כנגד ארבעת הלשונות הללו נִתְקְנוּ ארבע הכוסות

עשר מכות הוכו המצרים, עד שנאלצו לשלח את בני-ישראל, אולם המדרש מציין במיוחד את מכת צפרדע: ” אָמַר לָהֶן הקב”ה לַנְּבִיאִים, מָה אַתֶּם סְבוּרִים, אִם

כאשר משה ואהרן באו אל פרעה בתביעה לשחרר את בני-ישראל, אמר להם: “לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו, לְכוּ לְסִבְלוֹתֵיכֶם”. מסבירים חז”ל, שמשה ואהרן, ככל

כאשר ביקש יעקב מיוסף “אל-נא תקברני במצרים”, הבטיחו יוסף: “אנוכי אעשה כדברך”. אך יעקב לא שקט, אלא הוסיף וביקש: “השבעה לי”, ויוסף נענה, כמו שמספרת

פרשת השבוע נפתחת בדו-שיח בין יהודה ליוסף, והדבר מבטא את מערכת היחסים המורכבת בין שני השבטים הראשיים הללו, מלכות יהודה ומלכות יוסף. בהקשר זה נקראת

כאשר אחיו של יוסף שבו למצרים בשנית ובאו לביתו של יוסף, ציווה יוסף על נאמן-ביתו להכין סעודת צהריים לאחיו. יוסף אמר לו זאת במילים: “טְבוֹ‎‎חַ

פרשתנו מתארת שני מצבים קשים מאוד בחיי יוסף: תחילה היה עבד לפוטיפר, ואחר-כך ירד לשפל נמוך יותר ונאסר בבית-האסורים. אולם בשני המצבים הללו זכה יוסף

ספר בראשית נקרא ‘ספר הישר’, כפי שאומרת הגמרא: “ספר אברהם, יצחק ויעקב שנקראו ישרים”. ו”מעשה אבות סימן לבנים” – ספר בראשית מתווה את הדרך שבה צריך

כידוע, קיימו האבות את כל מצוות התורה עוד קודם שניתנה. יעקב אף העיד על עצמו: “עם לבן גרתי ותרי”ג מצוות שמרתי” (כפירוש רש”י). אז איך

בפרשתנו מסופר על שלושה מזבחות שבנה אברהם אבינו: אחד באזור שכם ואלון מורה, שם נתגלה אליו הקב”ה – “ויבן שם מזבח לה’ הנראה אליו”. שני

בתוך עולם המוצף כולו במים שטה לה תיבה, שיושביה מוגנים מפני השיטפון והסערה. העולם כולו אינו מתפקד. המזלות אינם נעים במסלוליהם. תיאור זה, שעליו מספרת

על שבת בראשית יש פתגם מפורסם של אדמו”רי חב”ד, שהשבת הזאת משפיעה על כל השנה: “באופן שהאדם מעמיד את עצמו בשבת זו, כך תתנהל השנה

היו לנו ראש-השנה, יום-הכיפורים, חג-הסוכות, ימי חול-המועד – שפע של חגים. לשם-מה זקוקים אנו לחג נוסף, אחרי כל החגים הרבים והעשירים הללו? חז”ל משיבים על

בשבת זו בולטים שני קווים סותרים לכאורה: תשובה ושמחה. זו שבת שובה, חלק מעשרת ימי תשובה. הרמב”ם אומר, שבעשרה ימים אלה התשובה והצעקה “יפה ביותר