איסורי כלאיים, המופיעים בפרשתנו, אוסרים לזרוע שני מינים יחד או להרכיב שני מינים וכיוצא-בזה. אולם בכלאי בגדים, איסור שעטנז, הדין שונה: מותר לטוות שעטנז, צמר

בפרשתנו מצווה התורה בפרוטרוט על הצורך להקים ‘ערי מקלט’ שאליהם יוכל להימלט מי שרצח נפש בשגגה. בערים אלה היה הרוצח בשגגה יושב עד מות הכוהן הגדול,

כלל גדול קבעו הקדמונים: התורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים. כל דבר בתורה מכוון למעשה לעניינים רוחניים-עליונים, ומזה הדברים משתלשלים גם למשמעותם הפשוטה, כפי שהם נתפסים

בפרשתנו מוסיף משה רבנו לסקור את אירועי ארבעים השנים במדבר ולעורר את בני-ישראל לשמור את מצוות התורה. הוא מזכיר בין השאר את מעשה העגל ואת

שתי מצוות עיקריות מופיעות בפסוק אחד בפרשתנו: מצוות קריאת שמע ומצוות תלמוד תורה. שתיהן נלמדות מהפסוק “ודיברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך”. שתי

מה דינו של מי שרצח אדם בשגגה? אומרת התורה, שרוצח זה צריך לברוח לאחת מערי-המקלט ולשבת בה “עד מות הכהן הגדול”. כל עוד הכוהן הגדול חי,

בפרשת השבוע מתארת התורה את ניצחונם של בני-ישראל במלחמת-מדיין ואת הציווי המיוחד של הקב”ה בדבר שלל המלחמה: לִמְנות את כל השבי והשלל ולחלקו לשניים – מחציתו

אחד הדברים שהתורה מחדשת בפרשת ‘פינחס’ הוא סדר הנחלה שינחלו בני-ישראל בבואם לארץ-ישראל. אומרת התורה: “אך בגורל ייחלק את הארץ”. הגמרא מסבירה, שלא היה זה

ימי הגלות מתחילים (במובן מסוים) כבר בחורבן הבית הראשון, והגלות תסתיים רק בביאת המלך המשיח (ימי הבית השני נכללים אף הם בימי הגלות, שהרי “חמישה

אפר הפרה האדומה, שעשה משה רבנו, חולק לשלושה חלקים: חלק אחד כדי לטהר טמאי-מת. חלק שני – לטהר את הכוהנים שעשו את הפרות שאחריה. וחלק

פרשת המחלוקת של קורח ועדתו נגד משה רבנו הגיעה לשלב המכריע. גזר-דינם נחרץ. הקב”ה מצווה את משה רבנו להורות לכל הקהל: “העלו מסביב למשכן קורח

פרשתנו מספרת על שנים-עשר המרגלים שנשלחו לרגל את ארץ-כנען. המרגלים שבו משם כשהם מוציאים את דיבת הארץ רעה ומכניסים מורך בלב בני-ישראל מפני הכניסה לארץ-ישראל.

פרשת ‘בהעלותך’ נפתחת בציוויו של הקב”ה לאהרון הכוהן בדבר הדלקת המנורה בבית-המקדש. בפשטות, יש כאן הוראות פשוטות בעניין מנורת בית-המקדש, אבל בפנימיותם של הדברים, מסמלים המנורה

שבת פרשת נשא היא השבת שלפני או אחרי חג השבועות, ולכן יש בה רמזים לתפקידו של האדם בימים אלה. בתחילת הפרשה נאמר: “נשא את ראש”, והפרשה

יש מקומות רבים שנחשבים מדבר שממה מבחינה יהודית. אלה מקומות שאין בהם מוסדות תורה כדרוש, שקשה לפעמים להשיג בהם מזון כשר, שהרוח הנושבת בהם אינה

פרשת בחוקותי נפתחת בפסוק “אם בחוקותי תלכו”, ובהמשך מובטח השכר על כך. לכאורה נראה שהקב”ה מציב כאן תנאי לקבלת ברכותיו. אולם הגמרא מפרשת: “אין ‘אם’

כשהתורה רוצה לבטא את מעלתו של משה רבנו היא אומרת: “והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה”. מכל מעלותיו הרבות של משה,

בראשית פרשתנו מצווה התורה את הכוהנים שלא יטמאו למת, אולם הציווי בא בלשון כפולה: “אמור אל הכוהנים בני אהרן ואמרת אליהם”. כפל-הלשון “אמור… ואמרת” בא

בפרשת השבוע מצווה אותנו התורה להיחלץ להצלת חייו של יהודי. ציווי זה בא בלשון אזהרה: “לא תעמוד על דם רעך”.  מהי עמידה על הדם? מפרש

בפרשתנו מופיעה מצוות כיסוי הדם: כששוחטים חיה או עוף, מצווה התורה “ושפך את דמו וכיסהו בעפר” – לאחר השחיטה יש לכסות את הדם בעפר. מצווה זו