שבת פרשת נשא היא השבת שלפני או אחרי חג השבועות, ולכן יש בה רמזים לתפקידו של האדם בימים אלה. בתחילת הפרשה נאמר: “נשא את ראש”, והפרשה

יש מקומות רבים שנחשבים מדבר שממה מבחינה יהודית. אלה מקומות שאין בהם מוסדות תורה כדרוש, שקשה לפעמים להשיג בהם מזון כשר, שהרוח הנושבת בהם אינה

פרשת בחוקותי נפתחת בפסוק “אם בחוקותי תלכו”, ובהמשך מובטח השכר על כך. לכאורה נראה שהקב”ה מציב כאן תנאי לקבלת ברכותיו. אולם הגמרא מפרשת: “אין ‘אם’

כשהתורה רוצה לבטא את מעלתו של משה רבנו היא אומרת: “והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה”. מכל מעלותיו הרבות של משה,

בראשית פרשתנו מצווה התורה את הכוהנים שלא יטמאו למת, אולם הציווי בא בלשון כפולה: “אמור אל הכוהנים בני אהרן ואמרת אליהם”. כפל-הלשון “אמור… ואמרת” בא

בפרשת השבוע מצווה אותנו התורה להיחלץ להצלת חייו של יהודי. ציווי זה בא בלשון אזהרה: “לא תעמוד על דם רעך”.  מהי עמידה על הדם? מפרש

בפרשתנו מופיעה מצוות כיסוי הדם: כששוחטים חיה או עוף, מצווה התורה “ושפך את דמו וכיסהו בעפר” – לאחר השחיטה יש לכסות את הדם בעפר. מצווה זו

דגם הגאולה חג הפסח מבטא גם את הציפייה לגאולה. במידה מרובה מהווה גאולת מצרים מעין דגם לגאולה הגדולה שמצפה לנו, כפי שנאמר: “כימי צאתך מארץ

פרשת מצורע עוסקת בתחילתה בדיני המצורע. המצורע מסמל את הריחוק מהקדושה, ולכן גזרה עליו התורה: “בדד ישב מחוץ למחנה מושבו”. רש”י מסביר מדוע נגזר על

שמה של כל פרשה בתורה, אף שהוא לקוח מהמילים הפותחות אותה, נושא את תוכנה של הפרשה כולה. אולם בפרשת תזריע נראה, לכאורה, שתוכן הפרשה מנוגד לחלוטין

פרשת שמיני מתחילה בתיאור הדברים שנעשו ביום השמיני למילואים. לאחר שבעת הימים הקודמים, שבהם הקימו ופירקו את המשכן בכל יום, הקימו אותו סופית ביום השמיני,

עבודת המשכן והמקדש התחלקה לעבודות שנעשו ‘בפנים’, בתוך ההיכל, ועבודות שנעשו ‘בחוץ’, בעזרה. המנורה מייצגת את העבודות שנעשו בפנים – היא הודלקה בתוך ההיכל פנימה.

לעיתים נדמה, שבדברים שבין אדם למקום חשובה יותר ההקפדה על כל פרט מאשר בדברים שבין אדם לחברו. הכול מבינים שכל חריגה מהוראות התורה במצוות שבין

השבת אנו מסיימים את קריאת ספר שמות, המכונה ‘ספר הגאולה’, שבו מתוארת יציאת עם-ישראל ממצרים. הספר מסתיים בתיאור הקמת המשכן, ובגילוי השכינה שהיה בו. בסיום הדברים

אחרי שקראנו בשבועות הקודמים את הציוויים על הקמת המשכן, אנו עומדים לקרוא השבוע כיצד בנוהו למעשה. אולם בתחילת הפרשה מופיע עניין שונה לחלוטין – משה

פרשת-השבוע מצווה על עשיית כיור הנחושת, שבמימיו היו הכוהנים רוחצים את ידיהם ואת רגליהם לפני כניסתם למשכן. הכיור נעשה מה”מראות הצובאות”, מראות הנחושת ששימשו את הנשים

המשכן שנצטוו בני-ישראל להקים במדבר, נועד להשרות את השכינה בעולם הזה. על-ידי המשכן שרתה השכינה לא רק בו-עצמו, אלא גם בנפשו של כל יהודי, כפי

במנורת הזהב שהייתה במשכן היו קבועים עשרים ושניים גביעים. כיצד נראו הגביעים? אומרים חז”ל: “למה הן דומין – כמין כוסות אלכסנדריים”. מפרש הרמב”ם, ש’כוס אלכסנדרי’ הוא

לאחר פרשת יתרו, שבה מסופר על מעמד הר-סיני ועל מתן-התורה מן השמים, באה פרשת משפטים ומפרטת שורה של דינים והלכות. בכמה מהן התורה מתארת מציאות

מעמד הר-סיני היה אירוע יחיד מסוגו, ולא יהיה עוד אירוע כזה. מכאן, שכל ענייני התורה, ובכלל זה הגילויים המופלאים של סודות התורה שיהיו לעתיד לבוא,