בפרשת דברים מוכיח משה רבנו את העם על חטאיו. מקצת התוכחות הוא אומר במפורש, ומקצת הוא מזכיר ברמז בלבד. אחת התוכחות שנאמרו ברמז היא הפסוק

בני-ישראל עומדים ערב הכניסה לארץ-ישראל, ואז מוסר משה לראשי המטות (השבטים) את פרשת הנדרים ודרכי הפרתם. מה הקשר בין הכניסה לארץ לבין הפרת הנדרים, ולמה

פרשתנו מספרת על בקשתן של בנות צלפחד לקבל נחלה בארץ-ישראל, במקום אביהן שמת במדבר: “למה ייגרע שם אבינו… תנה לנו אחוזה”. בעקבות דרישתן, הקריב משה את

לאחר שתי פעמים שבהן ניסה בלק להביא את בלעם לידי כך שיקלל את ישראל, ואילו הקב”ה שם בפיו דברי ברכה מופלאים – לקחו בלק אל

במשך ארבעים השנים שנדדו בני-ישראל במדבר, שתו מים מבארה של מרים ונהנו מענני הכבוד שליוו אותם בזכות אהרון. פרשתנו מספרת על פטירת מרים ועל ביטול הבאר:

פרשתנו מספרת על מחלוקת קורח ועדתו נגד משה רבנו. טענתו העיקרית הייתה: ” כׇל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה’?”. כלומר, קורח

בני-ישראל, בהיותם במדבר, זכו למאכל אלוקי שאין דומה לו – המן. שלא כמזון אחר, לא היו צריכים לטרוח להשגתו. מדי בוקר ירד המן וסיפק מזון

לאחר המניין של בני-ישראל, שעליו מסופר בפרשה הקודמת, באה פרשתנו ומוסיפה ומספרת על מניין שבט לוי. שבט זה לא נמנה עם כל בני-ישראל, אלא הקב”ה

פרשת השבוע מתארת את סדרי חנייתם של שבטי ישראל במדבר, ומכאן לומדים חז”ל את שני הכללים: “אוי לרשע ואוי לשכנו”, ו”טוב לצדיק, טוב לשכנו”. שבט

בפרשת השבוע מזהירה התורה שלא להלוות (ולא ללוות) בריבית. אזהרה זו מסתיימת במילים: “אני ה’ אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים”.מסבירים חז”ל: “כל

בפרשתנו מצווה אותנו התורה על שני קרבנות ‘מנחה’ שהוקרבו במקדש: ‘מנחת העומר’, שהוקרבה בפסח, ו’מנחת שתי הלחם’, שהוקרבה בחג-השבועות. קרבן ה’עומר’ התיר את אכילת היבול החדש

בפרשת אחרי-מות מתארת התורה את סדר עבודתו של הכוהן הגדול ביום-הכיפורים. אחת מעבודותיו היא הקרבת קרבן חטאת, ועל זה נאמר: “וכיפר בעדו ובעד ביתו”. מה

אדם שלקה בנגע צרעת נדרש לעבור שני שלבים: השלב הראשון – ראיית הנגע. עליו לגשת לחכם מומחה, בקי בדיני הנגעים, כדי שזה יקבע את מהותו של הנגע.

בהפטרת השבוע אנו קוראים על דוד המלך, שהוליך את ארון האלוקים מבית עובד-אדום הגיתי אל עיר דוד. שמחתו של דוד במעמד זה הייתה כה גדולה

כנגד ארבעה בנים השם ‘הגדה’ לקוח מהציווי “והגדת לבנך”. באמצעות ההגדה אנו מספרים לילדינו את סיפור יציאת מצרים. תנאי עיקרי במצות “והגדת לבנך”, שההגדה תבוא

עבודת המשכן והמקדש התחלקה לעבודות שנעשו ‘בפנים’, בתוך ההיכל, ועבודות שנעשו ‘בחוץ’, בעזרה. המנורה מייצגת את העבודות שנעשו בפנים – היא הודלקה בתוך ההיכל פנימה.

המדרש אומר, שמתחילים ללמד תינוקות את פרשת ויקרא ולא את פרשת בראשית, שכן “התינוקות טהורין והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין”. בתורה לא מצאנו קשר

השבת אנו קוראים בתורה על זריזותם של בני-ישראל, ושל הנשים במיוחד, בהבאת התרומות למשכן. אחת האומנויות המיוחדות ביותר של הנשים הייתה הטווייה של שער העיזים

בפרשתנו כתוב הציווי לעשות כיור במקדש. הכיור היה משמש לרחיצת הידיים והרגליים לפני הכניסה למשכן. קודם שנכנס הכוהן למשכן, להקריב קרבן או להשתחוות לקב”ה, נדרש

אחד מבגדי הכהונה של הכוהן הגדול הוא המעיל. בשולי המעיל ציוותה התורה לקבוע רימונים ופעמונים, כדי שיצלצלו בלכתו – “ונשמע קולו בבואו אל הקודש”. להדגשת