השבת אנו מסיימים את קריאת ספר שמות, המכונה ‘ספר הגאולה’, שבו מתוארת יציאת עם-ישראל ממצרים. הספר מסתיים בתיאור הקמת המשכן, ובגילוי השכינה שהיה בו. בסיום הדברים

אחרי שקראנו בשבועות הקודמים את הציוויים על הקמת המשכן, אנו עומדים לקרוא השבוע כיצד בנוהו למעשה. אולם בתחילת הפרשה מופיע עניין שונה לחלוטין – משה

פרשת-השבוע מצווה על עשיית כיור הנחושת, שבמימיו היו הכוהנים רוחצים את ידיהם ואת רגליהם לפני כניסתם למשכן. הכיור נעשה מה”מראות הצובאות”, מראות הנחושת ששימשו את הנשים

המשכן שנצטוו בני-ישראל להקים במדבר, נועד להשרות את השכינה בעולם הזה. על-ידי המשכן שרתה השכינה לא רק בו-עצמו, אלא גם בנפשו של כל יהודי, כפי

במנורת הזהב שהייתה במשכן היו קבועים עשרים ושניים גביעים. כיצד נראו הגביעים? אומרים חז”ל: “למה הן דומין – כמין כוסות אלכסנדריים”. מפרש הרמב”ם, ש’כוס אלכסנדרי’ הוא

לאחר פרשת יתרו, שבה מסופר על מעמד הר-סיני ועל מתן-התורה מן השמים, באה פרשת משפטים ומפרטת שורה של דינים והלכות. בכמה מהן התורה מתארת מציאות

מעמד הר-סיני היה אירוע יחיד מסוגו, ולא יהיה עוד אירוע כזה. מכאן, שכל ענייני התורה, ובכלל זה הגילויים המופלאים של סודות התורה שיהיו לעתיד לבוא,

בשבת אסור לעשות מלאכות שמחללות את קדושת השבת. אך יש איסור שאין בו שום פעולה ומלאכה, ובכל-זאת הוא נאסר – זו היציאה מחוץ לתחום המותר

נוסח פרשת המן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהוָה אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּזְמִין פַּרְנָסָה לְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּפַרְנָסָתִי וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתִי בִּכְלָלָם. בְּנַחַת וְלא בְּצַעַר בְּכָבוֹד וְלא

כאשר משה הודיע לפרעה על מכת בכורות, אמר: “כה אמר ה’, כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים”. מדוע במכה זו ניתנה הודעה מראש על השעה

פרשתנו נפתחת בתשובת הקב”ה למשה רבנו על הטענה שהשמיע כלפיו בסוף הפרשה הקודמת. משה אמר שם: “למה הרעותה לעם הזה!… מאז באתי אל פרעה לדבר

כאשר יצא משה רבנו, בשליחות ה’, ממדיין למצרים, נאמר: “ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור”. מפרש רש”י, בשם חז”ל: “הוא החמור שחבש אברהם

כשיעקב מברך את בניו לפני מותו, הוא מוכיח את ראובן בכורו על חטאו ונוטל ממנו את הכהונה ואת המלכות. את המלוכה הוא מעביר ליהודה, ומסביר

ארבע גלויות גלה עם-ישראל: הראשונה היא “גלות מצרים”. השנייה – “גלות בבל”. השלישית – “גלות אשור”. והגלות הרביעית היא זו שכולנו עדיין שרויים בה –

בפרשתנו בא הקץ לימי שביו ומאסרו של יוסף במצרים, ומתחילה תקופת מלכותו. לאחר שפתר יוסף את חלומותיו של פרעה, העלהו פרעה לגדולה ומינהו משנה למלך.

לאחר שבסוף הפרשה הקודמת מונה התורה בקיצור את ‘אלופי עשיו’ שחיו במשך הדורות עד ימיו של שאול המלך, היא פונה לספר בפרוטרוט את קורותיו של

פרשתנו מספרת כיצד זכה יעקב אבינו לשינוי שמו מיעקב לישראל. זה היה כשנאבק עם המלאך וסירב לשלחו עד שיברכנו. ברכתו של המלאך הייתה: “לא יעקב

כאשר ילדה לאה את בנה-בכורה, קראה לו ראובן, והסבירה את הסיבה לבחירתה בשם הזה: “כי ראה ה’ בעוניי, כי עתה יאהבני אישי”. בדרך כלל זה

פרשתנו מסופר על הברכות הנפלאות שבירך יצחק את יעקב. את הברכות האלה לא היה יכול יעקב לקבל בדרך רגילה, אלא הוא נאלץ לקחתן במרמה, כשהציג

כאשר הטיל אברהם אבינו על אליעזר עבדו את השליחות ללכת אל ארם-נהריים ולהביא משם אישה לבנו יצחק, סיים במילים “ה’ אלוקי השמים… ישלח מלאכו לפניך ולקחת אישה