במדרש מתוארת השתלשלות העניינים שהביאה את אדם הראשון וחווה אשתו לחטוא בחטא עץ הדעת: בתחילה פנה הנחש אל חווה ושאלה אם הקב”ה אסר עליהם לאכול מכל עצי הגן. האישה השיבה, שפירות כל העצים מותרים באכילה, חוץ מעץ הדעת, שעליו אמר הקב”ה: “לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון”. כשהנחש שמע כך, דחפה לעבר העץ, ואמר לה: “לא מות תמותון”.
המדרש מסביר, שטעותה של חווה הייתה, שהיא הוסיפה על דברי ה’. האיסור היה על אכילה בלבד, והיא כללה באיסור גם את הנגיעה בעץ, ובכך פתחה פתח לנחש להכשילה, ובאמצעותה גם את אדם.
שמעה מכלי שני
חז”ל אומרים, שטעות זו של חווה אירעה משום שלא שמעה את האיסור בעצמה מפי הקב”ה, אלא מכלי שני – מפי אדם. אילו הייתה שומעת זאת ישירות מפי ה’, לא זו בלבד שלא הייתה נכשלת ולא הייתה מכשילה את בעלה, אלא היא עצמה הייתה מגינה ושומרת עליו לבל יחטא.
לכן במעמד הר סיני ציווה הקב”ה את משה רבנו להקדים ולמסור את הדברים לנשים: “כה תאמר לבית יעקב” – אלו הנשים, ורק אחר כך “ותגד לבני ישראל” – אלו האנשים. בכך הובטח, שהנשים יעמדו על המשמר בקיום התורה במשך כל הדורות, ומבחינתן היה בזה תיקון לחטא עץ הדעת.
בינה יתרה
המעלה המיוחדת של האישה, שבזכותה הייתה יכולה להגן על אדם מפני החטא (אילו רק הייתה שומעת בעצמה את הציווי מפי הקב”ה), נעוצה בכך, שדרך בריאתה הייתה שונה מדרך בריאתו של אדם: הוא נברא מעפר האדמה, מחומר נחות, ואילו היא נוצרה מהצלע – מגופו של אדם.
חז”ל גם מפרשים את הפסוק “ויבן את הצלע” במשמעות של בינה – “בינה יתרה ניתנה באישה יותר מבאיש”. מכאן, שהאישה עומדת בדרגה רוחנית גבוהה יותר מזו של הגבר, ולכן בכוחה להגן עליו.
חינוך הבנות
דבר זה ממחיש את החשיבות הגדולה של חינוך הבנות, בדרך שיהיו ספוגות וחדורות בהכרה יהודית וברגשות של שמחה ועונג בכל ענייני היהדות. חינוך כזה, שהוא בבחינת “כה תאמר לבית יעקב”, מציב יסוד איתן לכל ימי חייהן, שכאשר הבנות הללו יקימו בתים בישראל, יהיו “עזר כנגדו” ויסייעו לבעליהן ללכת בדרכי התורה.
זו גם משמעות הברכה שמברכים בעת הנישואין, שהקב”ה ישמח את הזוג הצעיר “כשמחך יצירך בגן עדן מקדם”. כלומר, מברכים את בני הזוג, שישיגו את השלמות שנועדה להם מתחילת הבריאה, קודם החטא (“מקדם”), שאז היו בתכלית השלמות.
להרשמה לנבחרת ו/או יצירת קשר בכל עניין: https://netivotonline.com/habad-netivot/