בפרשתנו מופיעה מצוות כיסוי הדם: כששוחטים חיה או עוף, מצווה התורה “ושפך את דמו וכיסהו בעפר” – לאחר השחיטה יש לכסות את הדם בעפר. מצווה זו חלה רק על עופות וחיות (כשרות כמובן), שאינם ראויים למזבח, אבל בשחיטת בהמות, הראויות למזבח, אין צורך לכסות את הדם.
הסיבה למצווה זו ניתנה קודם לכן: “כי נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח”. דם הקרבנות נועד להינתן על המזבח, ונתינת הדם היא חלק מהכפרה שמביא הקרבן. לכן בשחיטת עופות וחיות, שאינם ראויים למזבח – לאחר שחיטתם יש לשפוך את דם השחיטה על הארץ ולכסותו בעפר, כדי לבטל את חשיבותו.
בלי התלהבות
דם בכלל מייצג חיות והתלהבות. כשם שהדם מחיה את האיברים ומעניק כוח ומרץ לגוף, כך ברוחניות העניינים מסמל הדם את תחושת החיות וההתלהבות. כשהתורה קובעת, שהדם נועד להיות מוקרב על המזבח, המשמעות הסמלית היא, שתחושת החיות וההתלהבות של יהודי צריכות להיות מוקדשות רק לענייני קדושה.
אדם נזקק לעסוק הרבה בענייני חולין – אכילה ושתייה, עבודה ועסקים ושאר הצרכים הגשמיים – אך הוא נדרש לעשותם בלי ‘דם’, בלא התלהבות יתרה. את ה’דם’, החיות וההתלהבות, יש לשמור לצורך עבודת הבורא.
קדושה בחולין
מדריכה אותנו התורה, שבענייני חולין שעלולים להכשיל את האדם – חייבים ‘לכסות את הדם’. כלומר, יש לסלק לגמרי את ההתלהבות והחיות, ולטפל בדברים בקרירות ובענייניות, מבלי להימשך אחריהם. את ה’דם’ צריך לתת רק על ה’מזבח’ – רק בענייני קדושה.
אצל יהודי העניינים הגשמיים אינם עניין לעצמם, אלא כל מטרתם לשרת את הקב”ה, וכשם שהוא רותם את הדברים הגשמיים עצמם לצורך עבודת הבורא, כך הוא הופך גם את ה’דם’, את החיות וההתלהבות שלו, לקדושה ומשעבד אותה לגמרי לעבודת ה’.
(מאת הרבי מליובאוויטש מעובד על פי לקוטי שיחות כרך לז)
להרשמה לנבחרת ו/או יצירת קשר בכל עניין: https://netivotonline.com/habad-netivot/
