פרשת השבוע מתארת את סדרי חנייתם של שבטי ישראל במדבר, ומכאן לומדים חז”ל את שני הכללים: “אוי לרשע ואוי לשכנו”, ו”טוב לצדיק, טוב לשכנו”. שבט ראובן, שחנה ליד בני קהת, נענש עמהם במחלוקת קורח ועדתו, ואילו שבטי יהודה ויששכר וזבולון, שחנו ליד משה ואהרן ובניו, נעשו אף הם גדולים בתורה.
דבר זה נאמר בכמה מקומות: במדרש תנחומא, ב’במדבר-רבה’ ובפירוש רש”י על התורה. אלא שכל אחד מהמקורות הללו מציין היבטים שונים, המלמדים על שלוש תפיסות שונות של ההשפעה שיכולה להיות בין שכנים.
מידת ההשפעה
את ההשפעה ההדדית שיש לשכנים, אפשר לפרש בשלוש דרכים:
א) ההשפעה חיצונית בלבד, לעניין שכר או עונש – שהשכר או העונש שניתן לאחד, חל גם על שכנו.
ב) השפעה עמוקה יותר, שגורמת לאחד להיגרר אחר רעהו וללמוד ממעשיו.
ג) עצם השכנות ביניהם מצביעה על קרבה פנימית שהייתה קיימת בין השניים עוד קודם לכן, והיא שגרמה להם לגור בשכנות.
מדרש תנחומא נוקט את התפיסה הראשונה: “אלו שלושת השבטים שהיו שכנים לקורח ועדתו בדרום, אבדו עמו במחלוקתו”. פירוש המושג “אוי לרשע ואוי לשכנו” הוא, שכאשר הרשע נענש, לוקה עמו גם שכנו.
כוחה של שכנות
רש”י נוטה לתפיסה השנייה: “אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתיים וחמישים איש עם קורח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלוקתם“. כלומר, ההשפעה בין השכנים היא לא רק לעניין העונש, אלא היא חלה גם על ההתנהגות, שהרשע מושך עמו גם את שכנו.
ואילו במדבר-רבה גורס את התפיסה השלישית: “מי היו בעלי-מחלוקת? קורח בן יצהר בן קהת. ולפי שהיו סמוכים להם ראובן ושמעון וגד, היו כולם בעלי-מחלוקת“. כלומר, הם היו מראש בעלי-מחלוקת, והשכנות רק גילתה את הקירבה שהייתה קיימת מראש בין המחנות.
שלום ואחדות
שלושה אופנים אלה קיימים רק בשכנות שלילית, ואילו בשכנות חיובית מסכימים הכול שהיא משפיעה גם על המהות. לכן גם מדרש תנחומא כותב על השכנות החיובית: “שלושת השבטים שהיו סמוכים למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה“, כי גדול כוחו של הטוב, שבכל מקרה הוא גורר אחריו גם את השכן.
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר “שלחן שבת”, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לג)
להרשמה לנבחרת ו/או יצירת קשר בכל עניין: https://netivotonline.com/habad-netivot/
