בפרשתנו מצווה אותנו התורה על שני קרבנות ‘מנחה’ שהוקרבו במקדש: ‘מנחת העומר’, שהוקרבה בפסח, ו’מנחת שתי הלחם’, שהוקרבה בחג-השבועות.
קרבן ה’עומר’ התיר את אכילת היבול החדש של התבואה, שכן קודם הקרבתו אסור היה לאכול ‘חדש’ – תבואה חדשה.
כמו כן לאחר הקרבת העומר עדיין אסור היה להקריב בבית-המקדש ‘מנחות’ מתבואה חדשה, והדבר הותר רק לאחר הקרבת ‘שתי הלחם’ בחג-השבועות.
קרבן אדם ובהמה
המשמעות הרוחנית שיש בכל אחד משני הקרבנות הללו:
‘מנחת העומר’ נעשתה משעורה ו’שתי הלחם’ מחיטה. השעורה מוגדרת ‘מאכל בהמה’, ואילו החיטה היא ‘מאכל אדם’.
הקרבתם על המזבח מסמלת את הקרבתם של חלקים בנפש האדם לקב”ה.
- מנחת העומר (מאכל בהמה) מסמלת את הקרבת ה’בהמה’ שבתוכנו, ‘הנפש הבהמית’, לקב”ה.
- ואילו ‘מנחת שתי הלחם’ (מאכל אדם) מסמלת את התעלותו של ה’אדם’ – ‘הנפש האלוקית’.
לשעבד את ה”בהמה”
באור זה יש לראות גם את האיסור לאכול מהתבואה החדשה לפני הקרבת העומר.
קודם שהאדם בירר ותיקן את נפשו הבהמית, אין הוא יכול לעסוק בתיקון העולם שמסביבו. כשהוא עצמו עדיין לא מתוקן, לא זו בלבד שאין בכוחו לתקן את העולם החיצוני, אלא שהוא עלול להידרדר עוד יותר.
רק לאחר שהוא משעבד את עצמו לקב”ה והוא חדור בהכרה שהעיסוק בענייני העולם נועד אך ורק כדי לעבוד את ה’, יש בכוחו לעסוק בתיקון העולם.
אולם אף לאחר הקרבת העומר ולאחר שעבודה של ‘הנפש הבהמית’ לקב”ה, עדיין יש צורך בהתקדשות נוספת, התקדשות של ‘הנפש האלוקית’, כדי להקריב קרבן על המזבח.
זו משמעות האיסור להקריב מהתבואה החדשה עד הקרבת ‘מנחת שתי הלחם’ – שהיא מסמלת את התקדשותה של ‘הנפש האלוקית’.
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר “שלחן שבת”, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לב)
להרשמה לנבחרת ו/או יצירת קשר בכל עניין: https://netivotonline.com/habad-netivot/