כשהעלו בני יעקב את ארונו של אביהם לארץ-ישראל, כדי לקברו בחברון, מספרת התורה: “וישאו אותו בניו”. אולם בפועל, רק עשרה מתוך שנים-עשר בניו נשאוהו, שכן יוסף ולוי נמנעו מלשאת את הארון.
דבר זה ציווה יעקב בעצמו, כפי שמביא רש”י: “לוי לא יישא – שהוא עתיד לשאת את הארון, ויוסף לא יישא – שהוא מלך; מנשה ואפרים יהיו תחתיהם”. ומכיוון שמנשה ואפרים היו שלוחיהם של יוסף ולוי לשאת את הארון, נחשב הדבר כאילו יוסף ולוי עצמם נשאוהו, וכך התקיים הפסוק “וישאו אותו בניו”.
למעלה מהגלות
יש להבין, מדוע בעצם לא היו יוסף ולוי יכולים לשאת את ארון אביהם? עלינו לומר, שבהימנעותם של יוסף ולוי מלשאת את ארונו של יעקב טמונה סיבה מהותית ופנימית יותר.
כל זמן שיעקב היה במצרים, לא היה יכול להתחיל השעבוד. יוצא מכך, שנשיאתו של יעקב ממצרים היא שלב בהתחלת גלות מצרים. לכן יוסף ולוי לא היו יכולים להשתתף בפעולה זו, הגורמת לגלות, כי במהותם, הם למעלה מכל עניין הגלות.
שולט ולא נשלט
על יוסף נאמר: “כל זמן שיוסף קיים – לא היה עליהם משוי של מצרים; מת יוסף – נתנו עליהם משוי”. זו משמעותם העמוקה של דברי יעקב שיוסף “הוא מלך”: מצרים אינה שולטת עליו אלא הוא שולט עליה.
כמו כן, השעבוד בפועל לא התחיל אלא לאחר מיתת לוי (שכן כל זמן שאחד השבטים חי, לא התחיל השעבוד, ולוי האריך ימים יותר מכולם). גם כשכבר החלה הגלות, שוחררו בני שבט לוי מעבודת הפרך, כי הם עסקו בתורה. שכן גם לוי עומד מעל הגלות.
צימאון לגאולה
רואים אנו, שיוסף ולוי הם מעל כל עניין הגלות, ולכן לא היו יכולים להשתתף בנשיאת ארונו של יעקב.
עם זאת, שלחו יוסף ולוי שלוחים במקומם לשאת את ארון אביהם. בכך העניקו כוח לבניהם לעבור את הגלות בשלום: מנשה מבטא את התשוקה לחזור לבית אבא (“נשני אלוקים את… בית אבי”), ואילו אפרים מסמל את הכוח להפוך את חושך הגלות לאור (“הפרני אלוקים בארץ עוניי”). שתי התכונות הללו הן הדרך שבאמצעותה בני-ישראל יכולים להתגבר על קשיי הגלות ולהגיע לגאולה.
כאשר מצד אחד יש תשוקה וצימאון לגאולה, ומצד שני אין מתרשמים מקשיי הגלות והופכים את הגלות עצמה לאור – על ידי כך מנצחים את הגלות וזוכים לגאולה.
להרשמה לנבחרת ו/או יצירת קשר בכל עניין: https://netivotonline.com/habad-netivot/
