עבודת המשכן והמקדש התחלקה לעבודות שנעשו ‘בפנים’, בתוך ההיכל, ועבודות שנעשו ‘בחוץ’, בעזרה. המנורה מייצגת את העבודות שנעשו בפנים – היא הודלקה בתוך ההיכל פנימה. לעומתה, המזבח החיצון מסמל את העבודות שנעשו בחוץ – הקרבת הקרבנות שנעשתה בחצר המשכן והמקדש.
בפרשתנו אנחנו מוצאים זיקה הדוקה מאוד בין שתי העבודות הללו. בעניין המזבח נאמר “אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה”. המילה “תמיד” מופיעה גם בעניין הדלקת המנורה (“להעלות נר תמיד”). חז”ל לומדים מכך, שהאש לצורך הדלקת המנורה צריכה לבוא מהמזבח.
מנורה ומזבח
כל יהודי הוא בבחינת ‘משכן’ לקב”ה, וגם העבודה שבאמצעותה הוא משכין את השכינה בתוכו מתחלקת לעבודות ‘חיצוניות’ ולעבודות ‘פנימיות’: יש פעולות שנעשות מחוץ לאדם, ומטרתן לפעול על העולם החיצוני ולהחדיר בו קדושה. ויש פעולות שנעשות בתוך האדם עצמו, ועניינן להשכין את אור ה’ בתוך נפשו פנימה.
המזבח, שעליו הוקרבו קרבנותיהם של כל ישראל, מסמל את עבודתו של יהודי לקרב יהודים שנמצאים ‘בחוץ’ לאור התורה והמצוות. המנורה, שעניינה אור, מסמלת את אור התורה – כאשר יהודי לומד תורה, הוא מאיר את נפשו באור הקדושה.
לא רוצה לצאת
לימוד התורה כמוהו כהדלקת המנורה, שבאמצעותו עומד יהודי בדרגת “נר תמיד” – הוא קשור תמיד עם הקב”ה ודבק בו על-ידי תורתו.
יכול יהודי כזה לטעון, שהוא רוצה להישאר בדבקותו זו ואין ברצונו לצאת ‘החוצה’ ולעסוק בקיום המצוות. כאשר אומרים לו שיש ‘בחוץ’ יהודי שצריך לקרבו לאור התורה, הוא משיב שאין לו עסק עם העולם החיצוני, הוא ‘נר תמיד’ שנמצא ‘בפנים’.
דאגה ליהודי שני
על כך באה ההוראה בפרשתנו, שגם אור המנורה הדולקת ‘בפנים’ צריך לבוא מהמזבח שעומד ‘בחוץ’. אמנם ליד המנורה, בתוך ההיכל, עומד מזבח הקטורת, המזבח הפנימי, ולכאורה אפשר היה לקחת משם את האש. אולם התורה מצווה לקחת את האש דווקא מהמזבח החיצוני, העומד ‘בחוץ’.
כדי שאור התורה אכן יאיר אצל אותו יהודי שנמצא ‘בפנים’, צריך שיהיה אכפת לו מצבו של יהודי שנמצא ‘בחוץ’. רק לאחר שיבטיח כי גם אצל אותו יהודי יאיר “נר ה’ נשמת אדם”, אזי יאיר אור התורה גם בנפשו-הוא. רק החיבור הזה בין החוץ ובין הפנים, בין העבודה הנפשית האישית לבין הדאגה והאכפתיות ליהודי שני, היא המביאה את התמידיות והקביעות של אור השכינה – “אש תמיד“, “נר תמיד“.
להרשמה לנבחרת ו/או יצירת קשר בכל עניין: https://netivotonline.com/habad-netivot/
