בפרשת השבוע “כי תצא” מצווה התורה להניח לפועל שעובד בשדה או בכרם לאכול מהתבואה בזמן העבודה. התורה מביאה על כך שתי דוגמאות: אחת בכרם – “כי תבוא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך”והשנייה בשדה – “כי תבוא בקמת רעך, וקטפת מלילות בידך”.
פועלי ה’
הזכות שניתנת לפועל לאכול מהיבול בעת העבודה איננה בגדר שכר – את שכרו יקבל הפועל בנפרד, בתום העבודה – אלא הדבר נועד להסיר ממנו טרדות ודאגות בשעת העבודה. שלא ייווצר מצב שהוא עמל ומתייגע ומשתוקק לטעום מהענבים או מפרי השדה, והדבר נאסר עליו.
מצב דומה קיים גם בין הקב”ה ועם-ישראל. הקב”ה הוא הבעלים ואנחנו הפועלים, שעובדים ב’כרמו’ וב’שדהו’. מודיע לנו הקב”ה, שנוסף על השכר שיינתן לנו בעולם הבא, מסיר מאיתנו הקב”ה את הדאגות והטרדות בעולם הזה, כדי שנוכל לעשות את העבודה מתוך מנוחה ושלווה.
הכרח ועונג
בכל זאת ממחישה זאת התורה על ידי שתי דוגמאות – שדה וכרם, וגם ההתייחסות לשתיהן שונה: פועלי הכרם מקבלים שפע רב יותר – “ואכלת ענבים כנפשך שבעך”, ואילו פועלי השדה נהנים מכמות קטנה יותר – “וקטפת מלילות בידך”.
שדה וכרם מייצגים שני סוגים של צרכים: השדה מספק את הצרכים הקיומיים – לחם, והכרם מספק עינוגים – פירות. גם בעבודת ה’ יש שני סוגים: עבודה הכרחית, כשיהודי מכריח את עצמו לקיים את רצון ה’, וממילא הוא מקיים את המצוות רק כפי חובתו; ויש עבודה של עונג, כשהוא עובד את בוראו מתוך שמחה ותענוג, ואז הוא גם מהדר במצוות ומקיימן לפנים משורת הדין.
שפע מושלם
רומזת לנו התורה, שכאשר יהודי עובד את ה’ באופן של ‘כרם’ – מתוך שמחה ותענוג – מאפשר לו הקב”ה לאכול “כנפשך שבעך” – הוא מסיר ממנו את כל הדאגות והטרדות ומעניק לו רוב שפע. אולם גם כשהוא עובד את ה’ בבחינת ‘שדה’ – מתוך הכרח וכפייה – הוא מקבל את צרכיו, אלא שלא באותה הרחבה ושפע.
השלמות בתחום זה תהיה בימות המשיח, שאז עבודת ה’ תגיע למלוא שלמותה, וכל יהודי יעבוד את ה’ מתוך שמחה ועונג ומתוך תחושה שזו כל מציאותו. ממילא יסיר הקב”ה מאיתנו את כל הטרדות וההפרעות “שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר” – בגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.
להרשמה לנבחרת ו/או יצירת קשר בכל עניין: https://netivotonline.com/habad-netivot/
