מצוות הבאת הביכורים, שבה נפתחת פרשת השבוע “כי תבוא”, מטילה על היהודי חובה להביא את ביכורי הפירות והמובחרים שבהם לבית-המקדש. הבאת הביכורים היא הבעת תודה לקב”ה על הברכה שנתן בפירות האדמה. אולם שלא כקרבנות האחרים, את הביכורים לא העלו למזבח אלא מסרו אותם לכוהנים.
כאשר יהודי משקיע כוחות ועמל בעבודתו וזוכה לצמיחת יבול טוב, ברור לו שעליו לתת תודה לקב”ה על הברכה ששלח במעשה ידיו. ולא די לתת תודה ולהביא מהפירות לה’, אלא יש לתת לקב”ה מהמיטב שבפירות, מהמובחרים שבהם.
טענה ואשליה
עלול היהודי לטעון: למה אני חייב להביא לקב”ה דווקא את הפירות המובחרים, אחרי שאני השקעתי בגידולם עמל ויזע רבים כל-כך? טענה זו יכולה לצוץ רק אם האדם משלה את עצמו ש”כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” וחסרה בו ההכרה שכל השפע מקורו בברכה האלוקית.
אם מקור כל הברכה והשפע הוא מהקב”ה, אך טבעי הוא שנותנים לו את הביכורים ואת המובחר, לאות תודה על ברכתו. ואמנם, אמונה פשוטה זו קיימת בליבו של כל יהודי, וצריך רק לגלותה כדי שתשפיעה על חיי היום-יום.
כל החיים עבודת ה’
דבר שני שאנו לומדים ממצוות הביכורים: הפירות אינם נשרפים על המזבח בבית-מקדש, כשאר הקרבנות, אלא ניתנים לכוהן, לאכילה. כשם שקרבנות אחרים יש להעלות על המזבח, הרי הביכורים עולים לקב”ה על-ידי שהכוהן אוכל אותם.
מכאן למדנו, שגם חיים גשמיים ארציים – אכילה שתיה שינה וטיול – יכולים להתקדש ולהיות חלק מעבודת ה’, ממש כמו עבודת הקרבנות, כאשר יהודי רותם את צרכיו הגשמיים לקדושה ו’מביא’ אותם ל’בית-המקדש’.
בכל צורך גשמי צריך לערב גם ערך רוחני, אכילה ושתיה לצורך כח לעבוד את ה’, ישיבה במסעדה ביחד כדי לחזק את הזוגיות, יציאה לטיול כדי להתרענן ולאסוף כוחות לקראת חזרה ללימודים, פרנסה ביושר – זה נקרא ‘להביא’ את הגשמיות לבית המקדש.
ברכה לשנה הבאה
במובן זה קיימת מצוות הביכורים גם בזמן הגלות ואפילו בחוץ-לארץ. כשיהודי אומר מעומק הלב על כל השפע שיש לו שהכול מקורו בברכה האלוקית – נהפכים כל הדברים הללו לקדושה, עד שהשימוש בהם עשוי להיות חלק מעבודת ה’.
ומכיוון שבעת הבאת הביכורים זוכה היהודי לברכה, שיוכל לקיים בשנה הבאה שוב את המצווה, ומתוך שמחה, כך גם עכשיו נותן הקב”ה את ברכתו, שגם בשנה הבאה נוכל לקיים מצווה זו במידה גדולה הרבה יותר, וביתר שביעות-רצון ושמחה.
להרשמה לנבחרת ו/או יצירת קשר בכל עניין: https://netivotonline.com/habad-netivot/
