שמה של פרשתנו – אמור. מילה זו, בהקשרה הכתוב בתורה, אמורה על הכוהנים – “אמור אל הכוהנים”, אולם מנהג ישראל לקרוא לפרשה אמור, בלי ההמשך (“אל הכוהנים”). על כן יש לראות בזה הוראה לכל יהודי, שהתורה אומרת לו: “אמור!”.
מה יהודי צריך לומר? אי אפשר לומר שהכוונה לדברי תורה, כי על זה נאמר ציווי מפורש “ודיברת בם” (בדברי תורה). אלא האמירה שעליה מצוּוה כל יהודי היא – לומר דברים בשבחו של חברו.
האמירה יוצרת
על הפסוק “אמור אל הכוהנים” נאמר במדרש: “אמרות ה’ אמרות טהורות. אמרות בשר ודם אינן אמרות טהורות”. המדרש מביא דוגמה ממלך בשר-ודם, שמבטיח לבני עמו לבנות בניין, ולמחר הוא שוכב לישון ולא קם, “היכן הוא והיכן אמרותיו?!” אבל הקב”ה – מה שהוא אומר, הוא עושה.
בני-ישראל דבוקים בקב”ה, “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כולכם היום”, ולכן כשם שאמרותיו של הקב”ה הן אמת והאמירה עצמה פועלת ויוצרת, כך גם ליהודי יש הכוח לומר דברי אמת, שגם יכולים לפעול וליצור על ידי עצם האמירה.
הוצאת ההעלם
איזו אמירה פועלת על ידי עצם האמירה? זו אמירת דברי זכות על הזולת. עניינו של דיבור הוא להוציא דברים מן ההעלם אל הגילוי. דברים שהיו בהעלם במחשבה מתגלים ויוצאים החוצה על ידי הדיבור. הכוח הזה פועל גם על יהודי שני.
כאשר מדברים על הרע של הזולת, מוציאים בכך לידי גילוי את הרע הקיים בתוכו, והדבר עלול לגרום לו נזק. אילו לא היו מדברים על כך, ייתכן שהרע היה נותר כשהוא חבוי בתוכו, ולא היה מביא את התוצאות השליליות.
זכות וזיכוך
אם כך באמירת דברים על הרע של הזולת, הרי מכיוון ש”מידה טובה מרובה ממידת פורענות”, קל וחומר שאמירת דברי שבח על יהודי מוציאה לידי גילוי את המעלות החבויות בו, והדבר מעניק לו כוח וסיוע בעבודתו לקב”ה. כשמלמדים זכות על יהודי ומדברים על מעלותיו, הדיבור עצמו גורם שמעלות אלה יבואו לידי ביטוי בפועל.
זו ההוראה שנלמדת מהציווי ‘אמור’: יש לדבר בשבחו של יהודי, לדון כל יהודי לכף זכות ולדבר על מעלותיו. כשעושים כך, יתקיים גם הפירוש הפנימי ב”הווי דן את כל האדם לכף זכות” – ‘זכות’, מלשון זיכוך; כלומר, הדבר יביא לידי כך שכל יהודי יהיה זך וטהור, עד שהקב”ה יאמר עליו “ישראל אשר בך אתפאר”.
להרשמה לנבחרת ו/או יצירת קשר בכל עניין: https://netivotonline.com/habad-netivot/
