Smiley face

נעה כהן-אורלוב יצאה ביחד עם בני משפחתה למסע בעקבות קרובי משפחתה שנרצחו בשואה

אבני נגף

תמיד ידענו שיש לנו משפחה שנרצחה בשואה, אך לא הכרנו את הסיפור המלא שלהם. היה קושי לעקוב אחר גורלם וכל מאמצינו עד אז לא נשאו פרי. רוב מוחלט של בני המשפחה שחיים כיום כלל לא פגש את אותם קרובי משפחה, מה שהקשה עוד יותר על היכולת לברר מה היה שם.

אך בשנת 2013 קראה דודתי על פרוייקט מיוחד, פרוייקט ”אבני נגף”, שהוביל אותנו למסע החשוב בחיינו.

פרוייקט ”אבני נגף” הוא יוזמה של אמן לא יהודי שהחליט להנציח בכל רחבי אירופה את שמותיהם של קרבנות הנאצים.

הרעיון העומד מאחורי הפרויקט הינו ליצור הנגדה להשמדה ההמונית, ע”י הנצחה אישית – אבן לכל אדם. האדם האחד שמאחורי המספר הבלתי נתפש – שישה מיליון. האמן הניח מאז תחילת הפרוייקט עשרות אלפי אבנים במדינות רבות באירופה כשהוא מתעקש להניח בעצמו את האבנים על המדרכה בסמוך לביתם של הנרצחים, לאחר שהוא לומד את עברו של אותו יהודי שנרצח.

יש משהו ייחודי בבחירה הזאת להנציח את הנרצחים על הרצפה, באבנים שונות מאבני המדרכה הרגילות, בסמוך לביתם של הנרצחים. אדם שהולך לתומו ברחוב, דורך על האבן ומרגיש במרקם השונה שתחת רגליו, מה שדורש ממנו להסתכל מטה ובעצם להרכין ראש לזכר הנרצחים בשואה/

 

פרויקט אבני נגף

יותר מ-73,000 אבנים הונחו ברחבי אירופה בלמעלה מ-1,100 אתרים ב-25 מדינות

 

קורות חייה של המשפחה שנרצחה בשואה

וכך התחיל הסיפור שלנו. ידענו שגם אנחנו רוצים להשתתף בפרוייקט ההנצחה, שבו ננציח את קרובי משפחתנו, הסבא והסבתא רבא שלי והדודות רבא רוזה ולנה שנצינר.

הנהלת הפרוייקט הפנתה את בקשתנו לטטיאנה-מתניה, רכזת אבני נגף בהתנדבות באזור “שלנו” בברלין. כך נוצר קשר עמוק ומשמעותי איתה ובהמשך גם עם רוני, בן זוגה התל-אביבי.

בשלב הזה במסע, כל המידע שהיה ברשותנו הגיע מדפי העד שהפקיד סבי ביד ושם, שלפיהם שתי הדודות שלי נהרגו בשנת 42 בריגה (מידע שהסתבר בהמשך כשגוי בחלקו). יצאנו למסע באינטרנט ובארכיונים, בעזרתם של מתניה ורוני.

בתחילה לא התקבלה דודה לנה לפרויקט משום שלא נמצאו מסמכים המעידים על זהותה ועל כך שנרצחה בשואה. יצאנו למסע מחקר שבו התברר שנישאה ולכן שם משפחתה היה לוז’ינסקי ולא שנצינר. בעקבות הממצא זה התקבלה גם היא לפרויקט ונכנסנו לרשימת המתנה עד שיגיע התור שלנו להנציח את יקירינו על אדמת גרמניה, במקום בו חיו ושממנו גורשו.

החיפוש של לנה העלה בדרך מידע רב עליה ועל בני המשפחה האחרים. כך יצא שההשתתפות בפרוייקט הובילה אותנו ללמידה על המשפחה ועל קורותיה וגילינו מידע רב ואנחנו בונים מהמידע סיפור שממשיך להתגלות גם בימים אלה.

כך למשל, הגענו ל”קברן המזוקן”. אמריקאי לא יהודי שמסתובב באירופה ומצלם מצבות של בתי עלמין ישנים. דרכו הגענו לאנדרטה שהוא צילם, שעליה מופיע שמה של דודה רוזה, מה שסייע לנו בהבנת גורלה המר.

 

חייהם ומותם של בני המשפחה

ארבעת בני משפחתנו חיו בברלין, אליה היגרו מפולין ומרוסיה. דודה רוזה נלקחה ראשונה באחד המשלוחים הראשונים מברלין למזרח והיא נרצחה ביער רומבולה, ליד ריגה, ששם נורו 25,000 יהודים לתוך בורות בשני אירועים בשבוע אחד. דודה לנה גורשה לפולין למחנה טראבניקי בפולין ושם מצאה את מותה. לא הרבה יודעים, אך הגרמנים דאגו לשמור על האדמה שלהם ”נקייה”, ואת מחנות ההשמדה הם הקימו מחוץ לגבולות גרמניה. הסבא והסבתא ראו איך בנותיהן נעלמות עד שגם הם גורשו במשלוח הזקנים מברלין לטרזינשטאט ושם מצאו את מותם.

אבני נגף

הביקור בגרמניה

המסע שלנו ממשיך. לאחר תקופה של כשלוש שנות המתנה, הגיע התור שלנו. פרוייקט אבני נגף הזמין אותנו להגיע לגרמניה ולהיות שותפים להנחת האבנים על יד ביתם של בני המשפחה שלנו שנרצחו בשואה.

ברגע זה עלתה דילמה. אנחנו גדלנו בבית שבו לא קונים שום מוצר מגרמניה ואפילו לא עוברים בגרמניה. לאחר התלבטות החלטנו שאנו מגיעים לטקס כדי לכבד את זכרם של יקירינו, אך אליה וקוץ בה. דווקא לאחר שהחלטנו שנגיע, התבשרנו כי טקס הנחת האבנים יתקיים בשבת. הודענו כי אם לא יוזז הטקס ליום אחר בשבוע, לא נוכל להשתתף בו, לצערנו הרב. לאחר מאמצים רבים הוקדם הטקס ביומיים וכך הגענו ביום רביעי בשעה 11:00 ועזבנו את אדמת גרמניה למחרת בשעה 22:00.

 

טקס הנחת אבני הנגף

תורנו הגיע, והאמן מתקרב לבית שבו התגוררו בני משפחתנו. הודיעו לנו מראש כי האמן איננו סימפטי במיוחד. הוא מגיע, מניח את האבנים והולך. ‘אל תצפו שהוא יהיה נחמד וידבר איתכם’ אמרו לנו. אך זה לא היה מדוייק.

לאחר הנחת האבנים, האמן מתקרב אלינו, מחייך ולוחץ לנו ידיים.

כשנמסר לנו שאפשר להניח מתחת לאבנים מזכרות לפי בחירתנו, בחרנו לטמון תמונה של כל המשפחה היום, עפר מארץ ישראל, דגלון וסמל המדינה.

ערכנו טקס במקום שבו נשאנו דברים ותפילת אל מלא רחמים. אלו היו ימי חודש אלול, חודש הרחמים הסליחות ומנהיג קהילה יהודית שכנה הגיע במפתיע לטקס והביא עימו שופר. על אדמת גרמניה, ברחובה של עיר, באזור שבעבר היה יהודי מאוד – הוא תקע בשופר. הנפנו דגל ישראל מאולתר למרות שהוזהרנו לא לעשות זאת.

כשהגענו לבית גילינו שחודשיים קודם נכנסה לגור שם משפחה ישראלית לתקופה של שלוש שנים. מאז הם שומרים על האבנים, מנקים אותן ומניחים נרות נשמה מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ובליל הבדולח.

הסיפור שלנו תם אך לא נשלם. הצלחנו לסגור מעגל, לברר את קורות חייהם של בני משפחתנו שנרצחו בשואה וזכינו לעבור מסע מיוחד במינו. ה”פאזל” טרם הושלם ועד היום אנו מגלים מידע חדש על יקירינו.

שם המשפחה שנצינר שנועד לעבור מן העולם, במשפחה שיש בה רק בנות ושרובה נרצח בשואה, ממשיך לחיות בליבותינו ובליבות אלה ששומעים את סיפורנו.

SONY DSC

מבחינתי, לספר את הסיפור המשפחתי הוא חלק מהשליחות שלנו כעם. לזכור ולא לשכוח את שעבר עלינו ולהעביר את הסיפורי בכל דור ודור. לכן, בכל מקום שבו אני מתבקשת, אני מעבירה את השיחה בחפץ רב לכל הרוצה לשמוע.

Smiley face

השאר תגובה