נקדים שיש “ריב” ויש “מריבה”. ריב זה משהו קטן ומריבה זה משהו גדול. (“ויהי ריב…”-“אל נא תהי מריבה”). ועכשיו נתחיל.
זוג שמתנהל בתבונה אינו מגיע למריבות. גם כשיש חילוקי דעות, אין הם סיבה למריבה. כל מחלוקת אפשר ליישב בדרכי נועם. להגיע להסכמה או פשרה. ובמקרה הצורך, לתת למישהו שאתם סומכים עליו שיכריע בנידון. וגם אם התחיל ריב, זוג נבון דואג שזה לא יגיע למריבה. להבליג. לספוג. לחכות לשעת רצון וללבן את העניין בצורה יפה. כי כאשר זה מגיע למריבה, כבר קשה לכבות את האש.
אבל, אם כבר זה הגיע למריבה, חלילה, כמה כללים.
א. לעולם לא ליד הילדים. הנזק הנפשי שנגרם לילדים מהיותו נוכח במריבה בין ההורים הוא לפעמים בלתי הפיך. רחמו על הילדים. הם לא אשמים שאתם רבים והם סובלים מזה הרבה יותר ממה שנראה לכם כרגע. לפעמים זה משאיר משקעים לכל החיים.
ב. זה אולי קשה אבל גם אם את/ה בסערת רגשות, לא לצרוח אחד על השני. טבעי שמרימים קצת את הקול, אבל עד כאן. לא לצאת משליטה. נכון, זה עבודה עצמית לא פשוטה. אבל מאידך, מחויבת המציאות. כי אם לא עובדים על זה, ויש צרחות, מלבד שזה לא נעים ולא נכון, המרחק לאלימות פיזית קצר.
ג. לעולם, אבל לעולם לא לכנות את בן/בת הזוג בכינויי גנאי. זה גובל ב”יהרג ואל יעבור”. קללות, הס מלהזכיר. יש להגיע להסכמה מוקדמת שדברים כאלה לא ישמעו לעולם. (מלבד זה שמילים פוצעות את הלב, הם נחרטות בראש, על דרך שאמרו “מעוות לא יוכל לתקון”).
ד. את/ה פגוע/ה, לא לעשות “ברוגז”, כוונתי, לא להתעלם מהצד השני. רוצים לשתוק זמן מה, מקובל. אבל אם פונה אליך הצד השני, לא להתעלם. ובודאי לא להפנות לצד השני את הגב. לעולם. אפשר לומר “אם אפשר, לא עכשיו, חכה שארגע” או משהו דומה. אבל התעלמות פוגעת לא פחות מצעקות, ואולי יותר.
הרב אברהם כהן
מחה”ס פסקי טהרה ועוד
לפניות ויעוץ ניתן להיכנס לקישור הבא: https://netivotonline.com/rabi-avraham-cohen/