Smiley face

מכיוון שאין מוסד ללא טעויות ופגמים, העיתונות המקומית לא חפה מהם. על האתגרים של העיתונות המקומית

 חלק ב’ ואחרון

 

תקציר הכתבה האחרונה: ישנה ביקורות על העיתונות המקומית, אומרים שאנחנו לא אובייקטיביים (אך אין בכך שום פסול), ועסקנו בכך שיותר ויותר עיתונים במדינה תופסים צד. ומה בדבר הביקורות המוצדקות? בהחלט ישנם כאלה.

 

הון-שלטון-עיתון

מצב העיתונות הארצי רחוק מאוד מלהיות מושלם, אפשר לומר שהוא אף נמצא בשפל, ואין מי שלא מרגיש זאת. בשנים האחרונות יותר ויותר פרשות מביכות עולות, נחקרות ומפורסמות (מישהו אמר תיק 4000?), בין בעלי עיתון לבין אישיים בכירים במדינה.

את כל הפרשות המביכות אפשר לסכם במשפט אחד: בעלי ההון המחזיקים בעיתון, מתחברים בצורה כזאת או אחרת לשלטון, ומכאן כל הבעיות של התקשורת ואישי הציבור מתחילות. אלו הבעיות בעיתונות הארצית, ומה בדבר העיתונות המקומית?

 

העיתונות המקומית-קשה יותר ומאתגרת יותר

האתגר הראשון: נשוא הכתבה

העיתונות המקומית לא חפה מטעויות ומאתגרים, ולא פעם הביקורות המושמעות כלפיה יש בהם מן האמת.

תפקיד העיתונאי באופן כללי הוא לא פשוט (כן, זה הזמן לבכות על מר גורלנו). הכתב רודף אחרי ”פרשות” ו”אירועים”. מגיע לכנסים ארוכים ושומע דוברים שונים ומסקר אותם. לעיתים קרובות הוא משתעמם, אך המטרה שלו היא להפוך את אותו אירוע חשוב שקרה במשך השבוע למעניין עבור הקורא הממוצע, ולנסות לתפוס את הזווית הייחודית ודרכה לספר את הסיפור.

בעיתונות המקומית הקושי הוא גדול יותר מהעיתונות הארצית לפחות בנושא אחד: הכתב מכיר מקרוב את נשוא הכתבה. הוא נפגש איתו ברחוב, בבית הכנסת ובשכונה, וגם אם לא, הוא בטוח מכיר את החבר שלו.

אנחנו כותבים על אנשים, ולכולם יש מה לומר על כך. וזה מצויין.

בין אם הכתבה מפרגנת או לא, תמיד תהיה תלונה על לפחות משפט אחד שנכתב בה ולא מצאה חן בעיני מישהו. כך, ימי שישי הופכים למעניינים במיוחד. זהו יום המבקר: אנשים מתקשרים ומתלוננים על מה שנכתב או לא נכתב, מעירים ומתעצבנים (אך יש גם את אלו שמפרגנים), והביקורת חשובה.

וברגע של גילוי נאות, מצאתי לי מנהג קבוע. בימי שישי בבוקר אני יושב באחת מן הפיצוציות בעיר, קונה את כל העיתונים המקומיים ויושב לקרוא (אגב, אחלה עיתונים, ממליץ בחום). מסביבי לעיתים קרובות עוד אנשים שעושים את אותה הפעולה בדיוק.

הם קוראים את העיתון הזה (ואחרים) ושופכים ליבם בקול, לא פעם, גם על הכתבות שלי בלי לדעת שמי שכתב את הכתבה יושב לצידם. אין יותר מעניין ומרתק מזה. כך, אתה יוצר קשר בלתי אמצעי עם הקורא בצורה הכי טבעית שיכולה להיות ושומע את הביקורות ללא כל סלקציה במילים.

עיתונות אובייקטיבית? כל עיתון שם דגש אחר

ומה בדבר המימון של העיתון?

האתגר השני: מימון העיתון וכתיבה על פוליטיקאים

הבעיה נוספת שיש לעיתונות המקומית, היא שאין לה את התקציבים של העיתונות הארצית, והיא ניזונה כולה מפרסומות של בעלי עסקים ורשויות מקומיות. ומכאן גם נובעת הבעיה הגדולה שלה: הקושי מלבקר את מי שמממן את הפרסומים בעיתון.

לכן, חלק ניכר מהביקורות שיש על העיתונות המקומית מוצדקות, חופש הביטוי בה הוא לא מוחלט לחלוטין. אך כפי שהראנו בשבוע שעבר, אפשר להתנחם בכך שאין עיתון עם חופש ביטוי מוחלט, ואינטרסים שונים ומגוונים נכנסים גם אליה, כך זה היה, וכך זה גם ימשיך להיות.

לכל עיתון יש את גבולות הגזרה שלו. יש ה”אמיץ” יותר ויש את מי שנחשב לפחות אמיץ. קל לחשוב (מוזמנים לחפש בפייסבוק ראיות רבות לכך) שכל העיתונות היא מטעם ומכיוון שהיא כזאת אי אפשר להאמין למה שנכתב בה. אך זאת טעות בעיניי.

הינה אופציה נוספת לפרש את הדברים: מה הסיכוי שהעיתונאי שכותב כתבה על מאן דהו באמת מאמין בה? מה הסיכוי שהעיתונאי רואה אירועים או פעילויות של ראשי וחברי עירייה וסבור כי הם נכונות ופעולותיהם ראויות ומטיבות עם התושבים? לא פעם זאת המציאות.

בשנים האחרונות האזור שלנו, ”הפריפריה”, מתקדמת ונציגי הציבור עושים המון כדי לקדם את העיר שלהם. אני באמת מאמין לכך.

ולא, זה לא נובע מתמימות. ברור שישנם עוד שיקולים נוספים להחלטות של הפוליטיקאים, אך הם זניחות לעומת ההצלחות הרבות של קידום הערים כאן בשנים האחרונות, ואין כל סיבה לא לפרגן כשצריך.

 

”בעיה נוספת” ואחרונה… למה אנחנו מפרגנים לבעלי עסקים?!

ומה בדבר הכתבות על העסקים? הינה עוד אופציה לתשובה שלא לא חשבנו עליה מספיק: אנחנו באמת רוצים שעסקים מקומיים יצליחו.

מצב העסקים הקטנים והבינוניים בארץ, ובפרט בערי הפריפריה הוא בכי רע. רבים מהם לא מצליחים לשרוד יותר מכמה שנים ספורות. לא פעם ישנה בדיחה על המצב העגום. אל תתחבר יותר מידי לבעל עסק מקומי, כי סביר להניח שעד הפעם הבאה שתגיע לעסק שלו, המקום ישתנה ובעל הבית יהיה אדם אחר.

אז מדוע יהיה רע להציג בפני ציבור הקוראים אנשים שהקימו עסק ולספר להם על כך? מדוע יש פסול לפרגן להם כדי שהם יצליחו? אני בכל אופן, רואה בכך יתרון ולא חיסרון.

הקווים האדומים-גם בעיתונות מקומית

התלות במפרסמים, ההיכרות האישית עם נשוא הכתבה, חוסר האובייקטיביות-הם רק חלק מהנושאים (ואולי) הבעיות שעסקנו בהם. אך האם יש קווים אדומים לעיתונות המקומית? ברור שכן.

האם גם כאשר העיתון או הכתב אינו אובייקטיבי ותומך במועמד כלשהו, יש קווים אדומים בסיקור? כמובן שיש. גם בשם הפרגון לא הכל מותר וצריכים להיות קווים אדומים.

הדיווח צריך להיות מהימן, גם אם הכתב מבליט נושאים מסוימים על פני אחרים, על הכתב להאמין למה שהוא כותב. אם לא, אזי הביקורת עליו נכונה ובעייתית.

 

כפי שהצגתי, אינני סבור כי כל מטרת העיתונות היא רק לבקר ולמצוא את הבעיות. עיתונות מסוג זה לא פעם נמאסת על הציבור, אך אני מוכן לקבל את הביקורת כי גם המצב ההפוך, עיתונות שרק מפרגנת יכולה להימאס.

אינני סבור כי ישנה עיתונות אובייקטיבית, אבל אני סבור שיכולה להיות עיתונות הוגנת. וגם כשהיא מבקרת, אפשר לעשות זאת בדרך שתישמע ותתקבל.

שהרי זאת מטרת הביקורת, לשנות, לא?

 

 

לתגובות, הארות והערות על מה שנכתב (או על כל דבר):

catvhamagzine@gmail.com

 

 

 

 

 

Smiley face

השאר תגובה